תיק 1299443/1, בית הדין הרבני האזורי צפת

בית הדין הרבני האזורי צפת, תיק 1299443/1, בפני הרב חיים בזק – אב״ד, הרב שלמה שושן והרב איתן זן בר, א׳ בשבט תשפ״ב (3.1.2022)

תמצית הפסק: אישה שביקשה להינשא לנטען הודתה בעת סידור גיטה כי קיימה עמו קשר אסור, ולאחר מכן טענה שהודאתה לא הייתה אמת ונועדה לזרז את הגירושין. הבעל לשעבר תיאר שמיעה שלדעתו לימדה על קיום יחסים, ואילו האישה והנטען הודו שהתייחדו ללינה בביתו אך הכחישו קשר גופני. בית הדין דן בעדות הבעל, בדין „שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא”, באמתלה, במעשה כיעור ובמשקל בדיקת פוליגרף. מסקנתו הייתה שמעיקר הדין יש מקום להתיר, אך ההיתר הותנה בכך ששניהם יעברו בדיקת פוליגרף ויימצאו דוברי אמת.

ההבחנה הראשונה: ראיה הלכתית לעומת כלי חקירה

אין ספק שפוליגרף עשוי לסייע בחקירה. תגובות גופניות לשאלות עשויות לעורר קושי, לחזק גרסה או לכוון את בית הדין לבירור נוסף. אולם מכאן ועד הפיכתו לתנאי מכריע בהיתר נישואין הדרך רחוקה. דיני „אסורה לבעל ולבועל” אינם מוכרעים לפי רושם טכנולוגי, אלא לפי עדים, הודאה, אמתלה, קול, כיעור ושאר כללי הראיות והאיסורים שקבעו חז״ל והפוסקים.

פסק הדין עצמו קבע כי אין עדים למעשה האיסור, שלא היה „קלא דלא פסיק”, וכי יש מקום לקבל את אמתלת האישה לחזרתה מהודאתה. אם לאחר בחינת כל אלה הדין נוטה להיתר, בדיקת הפוליגרף יכולה לכל היותר להיות חיזוק חיצוני. קשה להבין כיצד אי־הסכמה לבדיקה, תקלה טכנית או תוצאה שאינה חד־משמעית יכולות להפוך אישה שמותרת מעיקר הדין לאסורה למעשה.

הודאה ואמתלה אינן נמדדות בגרף

הכלל „שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא” נותן משקל הלכתי לדברי אדם האוסר את הדבר על עצמו. עם זאת, הגמרא והפוסקים הכירו באפשרות לחזור מהודאה באמצעות אמתלה מבוררת, לפי נסיבות האמירה ולפי השאלה אם כבר הוחזק האיסור. הבירור הנדרש הוא משפטי־הלכתי: מה נאמר, באיזה מעמד, האם השאלה נשאלה במפורש, מה היה האינטרס למסור הודאה שאינה אמת, האם האמתלה סבירה, והאם ההתנהגות שלאחר מכן מתיישבת עמה.

פוליגרף אינו עונה על השאלות הללו. גם תוצאה המוגדרת „אמת” אינה מוכיחה שהאמתלה קבילה; היא לכל היותר מצביעה על תגובת הנבדק לגרסתו הנוכחית. ומנגד, תוצאה המוגדרת „שקר” אינה מבטלת בהכרח אמתלה טובה, שהרי חרדה, בושה, ניסוח השאלה, מצב בריאותי והקשר רגשי עלולים להשפיע על הבדיקה. אין לערבב בין בירור תודעתי־פיזיולוגי לבין מעמדה ההלכתי של אמירה קודמת.

היקש מקורקבן וראש כבש לפוליגרף – היקש שאינו עומד במבחן

פסק הדין ביקש לתמוך במשקל הפוליגרף מן ההלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קא, שלפיה ניתן לעיתים לזהות לאיזו תרנגולת שייך קורקבן או לאיזה כבש שייך ראש באמצעות התאמה פיזית מדויקת. לעניות דעתנו, זהו היקש חריף מדי. שם מדובר בהתאמת שני חלקים של עצם אחד: צורת החיתוך, הרקמה והחיבור עשויים להראות התאמה ממשית. בפוליגרף אין „שני חלקים” המתחברים זה לזה; יש פרשנות סטטיסטית לתגובות גופניות של בני אדם שונים.

בית הדין עצמו הביא מקורות המסייגים את דין ההתאמה למקום שבו האיסור כבר בטל מן התורה ברוב, והחשש שנותר הוא מדרבנן, או למקום שבו הסימן מובהק ביותר. עוד הובאו דברי פוסקים שהזהירו שאין אנו בקיאים בדמיון כזה. דווקא מקורות אלה מחלישים את ההיקש: אם אפילו התאמה מוחשית של חלקי בשר טעונה זהירות, כל שכן שאין להפוך בדיקה הסתברותית של תגובות אנושיות למפתח בלעדי בהיתר איסור ערווה.

קשה במיוחד הלשון בפסק שלפיה „דומים לגמרי” עשוי להתפרש כשיעור של שבעים או שמונים אחוז, בדומה לאמינות שיוחסה לבדיקת פוליגרף. „לגמרי” אינו „ברוב המקרים”. בדיני איסור אין להרחיב לשון הלכתית ברורה כדי שתתאים לאחוזי אמינות של מכשיר. אם מבקשים לסמוך על רוב או על אומדנה, יש לדון בגדרי רוב ואומדנה במישרין, ולא לכנות הסתברות חלקית „התאמה גמורה”.

מעשה כיעור אינו מוכיח את העבירה – אך מחייב בירור נקי

הודאת הצדדים כי לנו יחד בבית הנטען היא עובדה חמורה. היא עשויה להיכנס לגדרי כיעור לפי נסיבותיה, ופוגעת באופן טבעי באמון בגרסה. אולם מעשה כיעור והוכחת מעשה איסור אינם דבר אחד. יש לבחון את סוג הכיעור, העדים, הקול, טענות הצדדים והכללים המיוחדים לאיסור הנטען, ולא לדלג מן הכיעור אל המסקנה באמצעות מכשיר.

באותה מידה, אין לזלזל בדברי הבעל לשעבר. תיאור מפורט עשוי להצדיק חקירה, אך טביעת עין בקול ושמיעת קולות מחוץ לבית אינן בהכרח עדות כשרה למעשה עצמו. בית הדין אכן נדרש לשאלת משקלה של עדות זו. לאחר שהכריע שאין בה כדי לאסור, אין להשיבה בדלת האחורית כ„עננת ספק” המוסרת רק באמצעות פוליגרף.

„לזות שפתיים” אינה מקור ליצירת איסור חדש

בית הדין נימק את התנאי גם ברצון להסיר ספק ולזות שפתיים. רצון זה מובן, בפרט בפרשה רגישה. אך לעז ציבורי אינו יכול לבדו לייסד איסור. לעיתים דווקא התניית ההיתר בפוליגרף מעצימה את הלעז: הציבור עלול להסיק שאלמלא המכשיר הייתה ראיה ממשית לאיסור, אף שבית הדין כתב שמעיקר הדין קיימים טעמי היתר.

יתר על כן, מה יהא אם אדם מסרב להיבדק מטעמי בריאות, חשש מקצועי או אי־אמון בשיטה? האם סירובו ייצור איסור נישואין שלא היה קיים קודם? ומה יהא אם שני הנבדקים מקבלים תוצאות שונות? פסק היוצר תנאי מעשי חייב להגדיר את תוצאות אי־קיום התנאי ואת משקלן ההלכתי. בלי הגדרה כזאת נוצרת תלות במנגנון שאין לו גבולות ברורים.

הדרך המדויקת יותר

ראוי היה להכריע תחילה את הדין על יסודותיו: האם הודאת האישה אוסרתה; האם אמתלתה מתקבלת; מה משקל עדות הבעל; האם הוכח קול; ומה תוצאת מעשה הכיעור. אם התוצאה היא היתר, יש להתיר ולציין שפוליגרף עשוי לשמש חיזוק בלבד אם הצדדים חפצים בו. אם התוצאה היא ספק איסור ממשי, אין בכוחה של תוצאה הסתברותית לבדה להתירו.

אפשרות אחרת היא להסכמת הצדדים על הבדיקה כחלק מבירור עובדתי, תוך הצהרה מפורשת שאין היא ראיה עצמאית ושבית הדין ישקול אותה רק בצירוף מכלול החומר. ניסוח כזה שומר את המכשיר במקומו הראוי: עבד לחקירה, לא דיין.

מסקנת הביקורת

פסק הדין ראוי להערכה על היקף העיון ועל כך שלא הסתפק ברושם ראשוני מחומרת העובדות. אולם ההיקש בין התאמת חלקי בשר לבין בדיקת פוליגרף אינו משכנע, והפיכת הבדיקה לשער המעשי היחיד להיתר נישואין חורגת ממשקלה הראוי. מקום שבו ההיתר עומד מכוח העדר עדים, העדר קול ואמתלה קבילה – אין לתלותו במכשיר. ומקום שבו יש איסור מוכח – אין המכשיר עוקרו.

הביקורת אינה מכוונת כלפי הדיינים אלא כלפי מתודת ההוכחה. חדשנות חקירתית מבורכת כל עוד היא משרתת את כללי הדין; היא נעשית מסוכנת כאשר כללי הדין מתחילים להתכופף כדי להתאים לכלי החדש.

משרדנו מסייע בבירור מעמד אישי, בהכנת טענות בסוגיות הודאה, אמתלה וכיעור ובהצגת מקורות הלכתיים לבית הדין. האמור הוא מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ פרטני.