בע״מ 919/15 ובתי הדין הרבניים: אין לכפות פרשנות אזרחית על דין תורה
מאת הרב יצחק דן גרונברגר — דיין, טוען רבני, מוסמך לרב עיר
מאת הרב יצחק דן גרונברגר
עמדת משרדנו: אין זה ראוי כלל ועיקר לכפות על בית דין הדן לפי התורה הכרעה במחלוקת הלכתית רק מפני שפרשנות אחרת נבחרה בבית המשפט משיקולים של שוויון אזרחי. בירור חיובם של אב ואם במזונות ילדיהם צריך להיעשות מתוך הסוגיות, דברי הפוסקים והתקנות, בכללי ההוראה המסורים ליושבים על מדין. טובת הילדים מחייבת עיון בנתוני המשפחה ובצרכיה; היא אינה מתירה לדלג על בירור מקור החיוב.
חוות דעת זו עוסקת בבע״מ 919/15, שניתן ביום 19.7.2017, ובשאלת החלת הכרעתו על בתי הדין הרבניים, הנוגעת גם לבג״ץ 117/22. בע״מ 919/15 הוא פסק של בית המשפט העליון בבקשות רשות ערעור בענייני משפחה, ולא פסק שניתן בשבתו כבג״ץ. אין כאן דיווח על הכרעה חדשה בעתירה, קביעה של מועד דיון או תחזית לתוצאתה. ענייננו בבירור העיקרון ההלכתי שיש להעמיד ביסוד הדיון.
מה נקבע בבע״מ 919/15 ומה לא נקבע בו
בפסק הדין, שניתן בהרכב שבעה שופטים, נקבע ביחס לגילאי שש עד חמש־עשרה שחיוב המזונות מדין צדקה מוטל על שני ההורים, וחלוקתו תיעשה לפי יכולותיהם הכלכליות היחסיות, מכלל המקורות, בהתחשב בחלוקת השהות וביתר נסיבות המשפחה. פסק הדין עסק במקרים של משמורת פיזית משותפת, והורה להשיב את ההליכים לבתי המשפט לענייני משפחה לבחינה מחודשת.
יש לדייק: אין בפסק הדין פטור אוטומטי של האב, אין בו הוראה שכל הוצאה מתחלקת תמיד לחצאים, ואין בו נוסחה המייתרת שיקול דעת. בפסקאות 92 ו־146 לחוות דעת השופט פוגלמן ובסוף פסק הדין הובהר שנותר מקום לתשלומים בין ההורים ולבחינה פרטנית. ביקורת ראויה חייבת להתמודד עם ההנמקה הזאת כמות שהיא, ולא לייחס לפסק הוראה שלא נאמרה בו.
המחלוקת העמוקה נוגעת לדרך ההכרעה: בית המשפט הכיר בכמה שיטות בפרשנות הדין האישי, ובחר בזו שסבר שהיא מתיישבת עם ערכי שיטתו. משרדנו חולק על הפיכת הבחירה הזאת לאמת מידה שעל פיה יוכרע לדיינים כיצד לפסוק הלכה. תוקפו של תקדים במערכת האזרחית והכרעה בתוך בית המדרש הם עניינים הטעונים הבחנה.
תחילת הבירור בסוגיית מזונות הבנים
בכתובות מ״ט ע״ב נאמר: ״באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים״. הסוגיה מבררת את דרך הכפייה ואת ההבדל בין אב אמיד לשאינו אמיד. במהדורת מתיבתא, ביאור הגמרא שם והערות יג–טו, נתבארו גם חילוקי הראשונים בגדרי הכפייה והצדקה. כבר מכאן ניכר שמילת ״צדקה״ אינה תחליף לבירור: צריך לדעת מיהו החייב, מה שיעור חיובו ובאילו תנאים כופים אותו.
הרמב״ם בהלכות אישות פרק יב הלכות יד–טו מבחין בין מזונות עד גיל שש לבין מזונות לאחר מכן, ומפרט את דין האב האמיד. בשולחן ערוך אבן העזר סימן עא סעיף א נפסקו יסודות אלה. לפיכך, אין לערב את החיוב המיוחד בקטני קטנים, את תקנת אושא, את דיני צדקה ואת התקנות המאוחרות, כאילו כולם דין אחד וגדריהם שווים.
מכאן גם אזהרה בכיוון ההפוך: אין ללמוד מן ההבחנה בין אב לאם שהכנסת האם אינה יכולה להיות נוגעת לדבר, או שמותר לפסוק חיוב בלי לברר את צורכי הילדים ואת מצבו של האב. אלו שאלות ממשיות שעל בית הדין לבחון. אולם התחשבות בנתונים אינה מוכיחה כשלעצמה שעצם חיובם של שני ההורים שווה.
הביקורת ההלכתית של משרדנו
שיתוף במצוות צדקה אינו מכריע את סדר החיוב
הטענה ״גם האם מצווה בצדקה״ אינה סוף הדיון. דיני צדקה כוללים דיני קדימה, קרבה, יכולת ונצרכות. בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנא סעיפים ג–ד נתפרשו קדימות הקרובים וחיוב האב כלפי בנו העני. עצם העובדה שכמה אנשים מצווים במצווה אחת אינה מוכיחה שחיובם כלפי אדם מסוים חל באותו סדר ובאותה מידה.
אין אנו טוענים שסעיפים אלה לבדם מכריעים את כל מחלוקת חיוב האם. אף בבע״מ 919/15, בפסקה 26, נזכרת השיטה שלפיה חיוב האב קודם, ובפסקה 35 מובאת עמדה החולקת על הבנת מקורותיה. נמצאת לפנינו מחלוקת הטעונה ראיות, ולא מסקנה פשוטה הנובעת מעצם השימוש במילה ״צדקה״.
בית הדין הרבני הגדול בתיק 1309558/1, בהחלטתו מיום 23.11.2021, העמיד הבחנה זו במרכז דבריו. לשיטתו, השוויון בעצם מצוות הצדקה אינו משווה את חיוב האב והאם במזונות ילדיהם, ויש לברר גם את סדרי הקרבה ואת תקנות המזונות. משרדנו סבור שיש בכוחה של הבחנה זו לערער על המעבר מחובת צדקה משותפת לחיוב מזונות שווה. המבקש לדחותה חייב להשיב על גופה, מקור כנגד מקור.
תקנת תש״ד אינה נעלמת מפני בחירה בפרשנות אחרת
פסק 919/15 עצמו מביא, בפסקה 16, את לשון תקנת הרבנות הראשית משנת תש״ד, המרחיבה את כוח בית הדין לחייב את האב במזונות עד גיל חמש־עשרה. בפסקאות 17–18 הוא מביא גם את הפרשנות שלפיה נוצר חיוב משפטי עצמאי, ובפסקאות 30–35 את הדעות האחרות ואת החלטת מועצת הרבנות הראשית. אין זו תקנה שנזכרה אגב אורחא; פרשנותה היא מלב הסוגיה.
אפשר לחלוק בגדר התקנה: האם הרחיבה חיוב מיוחד או את יכולת הכפייה בגדרי צדקה. אי אפשר להכריע את המחלוקת ההלכתית מתוך הרצון להגיע לתוצאה אזרחית מסוימת. יש לעיין בלשון המתקנים, בדבריהם, בקבלת התקנה ובמסורת הפסיקה. גם מי שסובר שהחיוב הוא מדין צדקה עדיין צריך לברר את סדר החיוב בין הקרובים; אלו שתי שאלות, ולא שאלה אחת.
עוד ראוי לדייק בהחלטת מועצת הרבנות הראשית שהובאה בפסקה 30: היא הותירה את המחלוקת העקרונית לשיקול דעת הדיינים, ולצד זאת הורתה להביא בחשבון את יכולתה הכלכלית של האם. משרדנו סבור שאין להפוך הוראה לשקול נתון כלכלי להוראה חדשה המשווה בהכרח את יסוד החיוב. קבלת הוראת המועצה מחייבת לשמור גם על שיקול הדעת שהותירה, ולא רק על החלק המתאים לתוצאה המבוקשת.
ערכי פרשנות אזרחיים אינם כללי הכרעה בין הפוסקים
בפסקה 77 לחוות דעת השופט פוגלמן נאמר במפורש שהבחירה בין האפשרויות הפרשניות תיעשה בהתאם לתפיסות היסוד ולערכים הבסיסיים של המשפט הישראלי. כאן מצוי שורש הביקורת. כאשר באים לברר מהו הדין האישי, הכללים שעל פיהם בוחרים בין שיטות הפוסקים הם חלק מן הבירור עצמו. אין די להראות שקיימת שיטה אפשרית; צריך לברר מדוע לפסוק כמותה.
מחלוקת הפוסקים אינה רשות לכל גורם לבחור את התוצאה הנוחה לו ולחייב בה את דייני ישראל. אילו עצם מציאת דעה היתה מספקת, היה אפשר לעקור את משקלם של פסק מקובל, תקנה ומנהג בכל מקום שבו תימצא דעה אחרת. דרך ההוראה מחייבת בירור של כוח הראיות, מעמד השיטות ונסיבות המקרה, ולא בחירה על פי אמת מידה חיצונית לבדה.
לפיכך עמדת משרדנו נחרצת: אין זה ראוי שבג״ץ יהפוך לערכאת הכרעה במחלוקת הלכתית ויחייב בית דין לאמץ פרשנות אזרחית לדברי הפוסקים רק מפני שהיא הועדפה בבית המשפט. על המבקש לתקן פסק הלכתי להראות את הטעות בכללי ההלכה ובמקורותיה. כוח שלטוני אינו ראיה בבית המדרש, ושיקול אזרחי אינו נעשה מעצמו כלל פסיקה תורני.
טענת הנגד בדבר טובת הילדים דורשת תשובה של ממש
הטענה החזקה שכנגד היא שנטל בלתי מתאים על האב עלול להותירו ללא יכולת לספק את צורכי הילדים כשהם אצלו, בעוד האם משתכרת כמוהו או יותר. פסק הדין נותן לכך משקל רב. אין לפטור את הטענה כסיסמה: כאשר לילד אין מזון, מקום לינה ראוי או טיפול נצרך בבית אחד ההורים, זו שאלה שבית הדין חייב לתת עליה את דעתו.
אולם הצורך לתקן עיוות בחישוב אינו מכריע מאליו שיש לשנות את זהות החייב או להשוות את מקור החיוב. צריך להבחין בין הוצאות שהאב כבר מספק בעין, הוצאות שוטפות המשתנות עם השהות והוצאות קבועות שאינן נחתכות לחצי כשהילד עובר לבית השני. יש לבדוק גם יכולת ממשית והכנסות, ולתת הנמקה המאפשרת להבין כיצד הובאו בחשבון.
ואכן, בהחלטה בתיק 1309558/1 בית הדין הגדול מתייחס במפורש לזמני השהות ולהבדל שבין מזון שוטף למדור. אפשר לדון בפרטי התחשיב ולחלוק על מסקנתו; אי אפשר לתאר את עצם עמדתו ההלכתית כאילו נולדה מהתעלמות מכך שהאב מגדל את ילדיו בחלק מן הזמן. הוויכוח צריך להיות ישר משני צדדיו.
הצעת משרדנו היא לדרוש בירור מדויק יותר בתוך דיני התורה: מהו הצורך, מי מספק אותו, מה כבר שולם, ומהו מקורו של כל חיוב. אין להעמיד אב מול אם במחנה קבוע. כשם שאין לחייב אב פעמיים על אותה הוצאה, כך אין להותיר ילד ללא מענה משום שכל הורה מפנה אותו לחברו. הילד אינו כלי להפחתת חיוב ואינו אמצעי להגדלתו.
עצמאות הפסיקה מחייבת אחריות והנמקה
הגנתנו על עצמאות בית הדין אינה פוטרת אותו מחובת שמיעה, בירור וכתיבת נימוקים. פסק צריך להתמודד עם טענות ממשיות ועם הראיות שהוצגו. טעות בחשבון, חיוב שאינו מבורר או פגיעה בזכות הטיעון טעונים תיקון בדרכים המתאימות. על הדרישה לנימוקים במזונות כתב משרדנו גם בחוות הדעת על פסק מזונות שאינו מפרט עובדות ונימוקים.
גם מבחינת תיאור הדין במדינה אין לומר שלבג״ץ אין שום סמכות ביחס לבתי דין דתיים. קיימת ביקורת שיפוטית בענייני סמכות ועילות התערבות מוכרות. חוות דעתנו מבחינה בין שאלות אלה לבין החלפת הכרעת הדיין לגופה במחלוקת הלכתית. היא אינה מציגה את עמדת משרדנו כאילו כבר נתקבלה בהכרעה שיפוטית, ואינה קובעת שכל פנייה לביקורת שיפוטית אסורה בכל נסיבה.
הרמב״ם בהלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז והשולחן ערוך חושן משפט סימן כו סעיפים א–ב מעמידים את חומרת הפנייה לדין שאינו דין תורה, ומבארים גם את מסלול נטילת הרשות במקומו. היישום בכל הליך טעון הוראה לפי נסיבותיו; אין ללמוד מהמאמר היתר או איסור גורף לכל עתירה. העיקרון הנוגע לענייננו ברור: נאמנות לדין תורה אינה מסתכמת בתוצאה כספית דומה, אלא כוללת את מקור הדין ואת דרך ההכרעה בו.
הלכה למעשה להורים העומדים לפני בירור מזונות
אין להפסיק תשלום, לקזז סכום או להניח שפסק קיים התבטל מכוח חוות דעת עקרונית. יש לבדוק את ההחלטה המסוימת, את גיל הילדים, התקנות הנוגעות להם, סמכות הערכאה, הסכם קודם והאפשרויות הדיוניות העומדות לכל צד. ביקורת על שיטת פסיקה אינה מבטלת החלטה בתיק פרטי.
לבירור מסודר הביאו את פסקי הדין וההסכמים, תלושי ההכנסה והמסמכים הכלכליים הרלוונטיים, פירוט צורכי הילדים והוצאותיהם ותיעוד חלוקת השהות בפועל. הפרידו בין מזון שוטף, מדור, חינוך, רפואה והוצאות מיוחדות. פירוט אמיתי מועיל יותר מסכום כולל שאיש אינו יכול להסבירו. אפשר להיעזר גם במידע המעשי של משרדנו על מזונות ילדים.
משרדנו מבקש לשמור על זכויות האב, האם והילדים בדרך התורה, ולחתור, במקום שאפשר, להסכם מפורט והוגן שיפחית מחלוקות חוזרות. עמידה תקיפה על דין אינה סתירה לרדיפת שלום; דווקא בירור החיובים וכתיבתם כראוי מאפשרים הסכמה שאפשר לקיימה. להרחבה על עריכת הסכמים ובדיקתם.
לבירור מזונות, בדיקת פסק או עריכת הסכם לפי נסיבותיכם: משרד הרב יצחק דן גרונברגר, ירושלים. השירות מיועד לציבור החרדי והדתי בלבד, לפי רוח התורה. לפנייה בטלפון לשיחות בלבד: 052-761-6780; בדוא״ל: 1666law@gmail.com. אין שימוש בוואטסאפ. אין התחייבות לתוצאה או למשך הליך.
מקורות ומראי מקום
- בע״מ 919/15 ובע״מ 1709/15, פסק דין מיום 19.7.2017, העותק הרשמי: חוות דעת השופט פוגלמן, פסקאות 16–18, 26, 30–35, 76–77, 92, 142–147; פסקת ההכרעה בסוף פסק הדין.
- בית הדין הרבני הגדול, תיק 1309558/1, החלטה מיום 23.11.2021, הרב דוד ברוך לאו, הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס; עיקרי ההנמקה בדבר חיוב האב והאם וזמני השהות. נבדק עותק ההחלטה המקומי המיועד לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
- בג״ץ 117/22 במאגר הרשמי; החלטת 3.1.2023 עוסקת בהשהיית הדיון. אין בה אימות למועד דיון עתידי.
- כתובות מ״ט ע״ב; מתיבתא, מהדורת זכרון משה, ביאור הגמרא שם והערות יג–טו.
- רמב״ם, הלכות אישות, פרק יב הלכות יד–טו; שולחן ערוך אבן העזר, סימן עא סעיף א.
- שולחן ערוך יורה דעה, סימן רנא סעיפים ג–ד; אין בהם לבדם הכרעה בכל פרטי מחלוקת חיוב האם.
- רמב״ם, הלכות סנהדרין, פרק כו הלכה ז; שולחן ערוך חושן משפט, סימן כו סעיפים א–ב.
שאלת הסמכות לכרוך מזונות בתביעת גירושין נידונה בנפרד במאמר משרדנו על בג״ץ 5988/21. אין לערב בינה לבין המחלוקת על הדין המהותי שנבחנה כאן.
חוות דעת עקרונית מאת הרב יצחק דן גרונברגר. היא מבחינה בין תיאור המקורות לבין מסקנת משרדנו, ואינה תחליף לבירור הלכתי ומשפטי פרטני. © כל הזכויות שמורות לרב יצחק דן גרונברגר.